אהבתי ביותר את העונה הראשונה של הישרדות. זוכרים? נעמה קסרי, ליה, דן מנו, נועם טור, יעל איך קוראים לה, מושיק מלצר חולון וכל זה?
אהבתי מאוד. כשאהבתי עוד לא היה לייק. כלומר היה לייק, אבל לא במימדים כאלה של הכרה מוחלטת, עוד לא כולם ידעו מה זה פייסבוק (קשה להאמין, הא. אבל זה נכון) ותרבות הלייק לבשה אדרת מעט שונה מהיום.
מאז זרמו הרבה קוקוסים בפיליפינים ועונות חדשות של הישרדות צצו חדשות לבקרים, כאילו אין לנו יותר מה לעשות בחיים. עונות הישרדות אשר הדביקו אותנו למסך לילה אחר לילה, וציפו כי נצפה באדיקות במשימות שייטת מייגעות שאורכן 15 שעות אם לא איכפת לנו, רק כי לתוכנית קוראים הישרדות ועל כן הכל נאכל שם.
כך קרה שמצבה של התוכנית הידרדר, לפי דעתי האישית בלבד, כלומר: נהיה משעמם, מרוח וצפוי מעונה לעונה. הרגשתי שהתמכרתי, שלא בצדק, לצפייה חוזרת ונשנית ברוטינה מעגלית, בפרקי הישרדות שאין לי עניין בהם, כאילו כל היום שלי קוקוס והחיים לבבות דקל. זאת בעוד רובם המכריע של פרקי הישרדות בכלל הרצתי קדימה במקס בחתיכות של 15 דקות כל פעם.
שיא השיאים נשבר, מבחינתי בעונת האולסטארס.
העונה האחרונה של הישרדות הייתה לקט ארוך ומייגע של מתמודדים שגם בעונתם המקורית לא עניינו אותי כקליפת הקוקוס, פלוס מינוס כמה מתמודדים חדשים שלא סיפקו ריגושים.
העלילה הייתה ידועה מראש, לפחות בעיני, לא נצפו הפתעות באזור האיים שטופי השמש / גשם לסירוגין, ואת הפרקים כולם הרצתי קדימה באדיבות מקס.
הכי מעצבן: שאין עם מי להזדהות, אין למי להתחבר. לא קיים מתמודד אחד שאתה באמת רוצה שיזכה, או חושב שמגיע לו, או מצליח לנגן לך על איזשהו מיתר. היה את איכקוראים לו, גולד. גיא גולד.
דמות מעניינת, מרשימה ביחס למידותיה ואיפיונה. מישהו שהיה לו מה להגיד, ואמר את זה בסטייל. מישהו שהאמנתי לו. האמנתי לתככים, האמנתי שהוא כזה רק בסדרה, האמנתי שהוא חכם, מוכשר, אוהב את המשחק. בשנייה שהוא עף התפוגג כל המתח, המועט שעוד היה, מבחינתי בסדרה הזו.
עלילות שפקס באי הגדול לא סיקרנו אותי אפילו לרגע דל מול השקיעה, שרון עייפה אותי אף שהייתה בחורה לגמרי בסדר, אחת הנורמליות שנצפו על המסך הקטן לדורות. דן מנו היה אובר עצמו, וכל השאר מעולם לא עניינו אותי גם כך.
אז עם מה נשארתי בסוף? עם אביגיל פרל החביבה, שבאמת חיבבתי, ולו בשל העובדה שהיא נראית כמי שעשויה מחומר אורגני כלשהו, ולא עוברת מסך כמו פלסטיק דל ומשעמם. אתה מרגיש שיש בנאדם מאחורה, בקיצור.
אביגיל סיפקה כמה רגעים טובים מאוד בהישרדות אולסטארס. בואו נדבר על ההתעלפות הדרמטית במשימה האחרונה, על הטאפנס שהיא הפגינה לאורך כל הדרך, על הרגישות, השבירות, על האכזבה שניכרה היטב בדמותה כשהיא הבינה ששוב, פעם נוספת, עונה נוספת, היא מתויגת בתור זגזגנית / רכלנית / לא אמינה.
לא מגניב. אבל התגברה. והצליחה להוציא מזה, לפחות לטעמי, משהו כן, אנושי ואמיתי.
אף אחד לא מושלם. אבל אלא שלא יודעים את זה יוצאים הכי פאתטיים. אביגיל לא יצאה לוזרית, כי היא הצליחה להעביר אנושיות פשוטה ורגישה לאורך כל פרקי התוכנית. אמרנו, אביגיל אנטי פלסטיק.
וכך עם שיממון גדול בלבי, אבל עם העיניים קדימה, מצפה לעונה החדשה. כן, עדיין מצפה. תמיד. הישרדות מאז ומעולם הייתה אחת התוכניות האהובות עליי, הרבה לפני שהיא הגיעה לארץ. סביר להניח שאמשיך לצפות בה, לסקר ואף לדווח כאן בבלוג.
אבל חבר'ה, אם אתם רוצים שאני אתגרש ממקס (יס מקס), ואשכרה אצפה בפרק כלשהו מתחילתו ועד סופו בלי להריץ, הנה כמה טיפים לעונה הקרבה אלינו בשמחה:
תהיו פשוטים, תהיו אנושיים, ספרו לנו באמת מה החבר'ה עוברים שם על האי, אל תעייפו במשימות משמימות וארוכות, לא באמת איכפת לנו איזה יופי של צוות יש לכם שיודע לבנות קרשים באלכסון באמצע האוקיינוס.
אהבתי מאוד. כשאהבתי עוד לא היה לייק. כלומר היה לייק, אבל לא במימדים כאלה של הכרה מוחלטת, עוד לא כולם ידעו מה זה פייסבוק (קשה להאמין, הא. אבל זה נכון) ותרבות הלייק לבשה אדרת מעט שונה מהיום.
מאז זרמו הרבה קוקוסים בפיליפינים ועונות חדשות של הישרדות צצו חדשות לבקרים, כאילו אין לנו יותר מה לעשות בחיים. עונות הישרדות אשר הדביקו אותנו למסך לילה אחר לילה, וציפו כי נצפה באדיקות במשימות שייטת מייגעות שאורכן 15 שעות אם לא איכפת לנו, רק כי לתוכנית קוראים הישרדות ועל כן הכל נאכל שם.
כך קרה שמצבה של התוכנית הידרדר, לפי דעתי האישית בלבד, כלומר: נהיה משעמם, מרוח וצפוי מעונה לעונה. הרגשתי שהתמכרתי, שלא בצדק, לצפייה חוזרת ונשנית ברוטינה מעגלית, בפרקי הישרדות שאין לי עניין בהם, כאילו כל היום שלי קוקוס והחיים לבבות דקל. זאת בעוד רובם המכריע של פרקי הישרדות בכלל הרצתי קדימה במקס בחתיכות של 15 דקות כל פעם.
שיא השיאים נשבר, מבחינתי בעונת האולסטארס.
העונה האחרונה של הישרדות הייתה לקט ארוך ומייגע של מתמודדים שגם בעונתם המקורית לא עניינו אותי כקליפת הקוקוס, פלוס מינוס כמה מתמודדים חדשים שלא סיפקו ריגושים.
העלילה הייתה ידועה מראש, לפחות בעיני, לא נצפו הפתעות באזור האיים שטופי השמש / גשם לסירוגין, ואת הפרקים כולם הרצתי קדימה באדיבות מקס.
הכי מעצבן: שאין עם מי להזדהות, אין למי להתחבר. לא קיים מתמודד אחד שאתה באמת רוצה שיזכה, או חושב שמגיע לו, או מצליח לנגן לך על איזשהו מיתר. היה את איכקוראים לו, גולד. גיא גולד.
דמות מעניינת, מרשימה ביחס למידותיה ואיפיונה. מישהו שהיה לו מה להגיד, ואמר את זה בסטייל. מישהו שהאמנתי לו. האמנתי לתככים, האמנתי שהוא כזה רק בסדרה, האמנתי שהוא חכם, מוכשר, אוהב את המשחק. בשנייה שהוא עף התפוגג כל המתח, המועט שעוד היה, מבחינתי בסדרה הזו.
עלילות שפקס באי הגדול לא סיקרנו אותי אפילו לרגע דל מול השקיעה, שרון עייפה אותי אף שהייתה בחורה לגמרי בסדר, אחת הנורמליות שנצפו על המסך הקטן לדורות. דן מנו היה אובר עצמו, וכל השאר מעולם לא עניינו אותי גם כך.
אז עם מה נשארתי בסוף? עם אביגיל פרל החביבה, שבאמת חיבבתי, ולו בשל העובדה שהיא נראית כמי שעשויה מחומר אורגני כלשהו, ולא עוברת מסך כמו פלסטיק דל ומשעמם. אתה מרגיש שיש בנאדם מאחורה, בקיצור.
אביגיל סיפקה כמה רגעים טובים מאוד בהישרדות אולסטארס. בואו נדבר על ההתעלפות הדרמטית במשימה האחרונה, על הטאפנס שהיא הפגינה לאורך כל הדרך, על הרגישות, השבירות, על האכזבה שניכרה היטב בדמותה כשהיא הבינה ששוב, פעם נוספת, עונה נוספת, היא מתויגת בתור זגזגנית / רכלנית / לא אמינה.
לא מגניב. אבל התגברה. והצליחה להוציא מזה, לפחות לטעמי, משהו כן, אנושי ואמיתי.
אף אחד לא מושלם. אבל אלא שלא יודעים את זה יוצאים הכי פאתטיים. אביגיל לא יצאה לוזרית, כי היא הצליחה להעביר אנושיות פשוטה ורגישה לאורך כל פרקי התוכנית. אמרנו, אביגיל אנטי פלסטיק.
וכך עם שיממון גדול בלבי, אבל עם העיניים קדימה, מצפה לעונה החדשה. כן, עדיין מצפה. תמיד. הישרדות מאז ומעולם הייתה אחת התוכניות האהובות עליי, הרבה לפני שהיא הגיעה לארץ. סביר להניח שאמשיך לצפות בה, לסקר ואף לדווח כאן בבלוג.
אבל חבר'ה, אם אתם רוצים שאני אתגרש ממקס (יס מקס), ואשכרה אצפה בפרק כלשהו מתחילתו ועד סופו בלי להריץ, הנה כמה טיפים לעונה הקרבה אלינו בשמחה:
תהיו פשוטים, תהיו אנושיים, ספרו לנו באמת מה החבר'ה עוברים שם על האי, אל תעייפו במשימות משמימות וארוכות, לא באמת איכפת לנו איזה יופי של צוות יש לכם שיודע לבנות קרשים באלכסון באמצע האוקיינוס.
הישרדות מעניינת אותנו כי אנחנו אנשים. אנחנו רוצים דרמה, צחוק, ריגוש, מתח והפתעות. ואנחנו לא רוצים רמה נמוכה. תשלקו אותה, תאספו אותה ותשליכו את הרמה הזו אחר כבוד לדגים. תנו לנו משהו יותר טוב מהשמצות נמוכות. אנחנו לא בגן, או קיי? עם הפנים לקמרינס, ביי בנתיים.
